החלטה בתיק ע"מ 1421/09

בתאריך 14.1.09 יחד עם נוספים, יידה לכאורה העורר אבנים, לעבר דחפור אשר פרץ דרך בצד הכביש הראשי בסמוך ליישוב עלי. כך עולה מאמרתו של בהג'ת מקבל מיום 18.1.09 אשר קבע כי בנוסף לכך, הדליק אחד מהנוכחים צמיגים, כמו גם הניחה החבורה, עם מנוסתם מהמקום, אבנים על הכביש.

בעררה, מבקשת הסנגוריה לקבוע, כי אין די בתשתית הראייתית כדי להביא להרשעת העורר בסיומו של ההליך. לטענתה, פרטי האירוע ונסיבותיו אינם מחייבים לאפיין את העורר כמסוכן ובוודאי כי אין כל חשש בנסיבות הקיימות כי העורר ימלט מאימת הדין וכי יכשיל את תהליך המשפטי לו ישוחרר. לפיכך, אף מפאת גילו, שומה על ביהמ"ש לבחון חלופת מעצר בעניינו ולהביא לשחרורו בתנאים מגבילים.

באשר לתשתית הראייתית בתיק, סבורה הסנגוריה כי המארג והתמהיל הראייתי אשר עליו מבקשת התביעה להשתית את הרשעת העורר, רעוע ומוחלש. לטענתה, נעדרת תשתית זו גם בתוספת ראייתית תומכת. לנוכח פגמים אלו, אשר יורדים לשורש העניין, לא ניתן יהיה להביא להרשעת העורר בסיומו של ההליך.

אין דעתי כדעת הסנגוריה. סבור אני כי באמרתו של בהג'ת מקבל יש דיי כדי לדלג על משוכת התשתית הראייתית, הראויה לסוג ההליך שלפנינו. אמנם ניתנת אמרתו של בהג'ת מקבל לבחינה, ובנקודות מסוימות אף יש לתמוה על הנטען, ברם לעת זו סבור אני כי התשתית הראייתית יוצאת ידי חובתה. על מנת להבהיר, אדגיש, כי יתכן ובמהלך המשפט יקבלו הסתירות ביסוס יתר ואף הבקיעים הנראים בה כיום יורחבו במידה לא מבוטלת, יחד עם זאת עתה כל פגם אין בהחלטת ביהמ"ש דלמטה, כשראה בתשתית זו כראויה לצורך ההליך.

יחד עם זאת, לא אוכל לפסוח על כמה מטענות הסנגוריה, אשר נגעו לתשתית הראייתית. כבר בפתח הדברים תמהה הסנגוריה, מדוע ייחסה התביעה לעורר, עבירה שעניינה יידוי אבנים לעבר כוחות הבטחון, שעה שבפועל עוסקת התשתית הראייתית ביידוי אבנים לעבר דחפור אזרחי שעבד בצד הכביש. עוד הדגישה הסנגוריה כי למעשה אין עבירה המייחדת זריקות אבנים לעבר כוחות הבטחון ועל כן מן הראוי היה לשחרר את העורר ולו מן הטעם הזה.

אין אני סבור כי טעות הסופר שנפלה בציון מהות העבירה, נוגעת לשורש העניין. משהצהירה התביעה הצבאית כי תתקן זאת, השתכנעתי כי אין די בכוחה של טעות זו להביא לשחרורו של העורר. להזכיר כי, העבירה הנקובה בסעיף 53א (ב) עוסקת ביידוי אבנים לעבר אדם או רכוש, בלא הבחנה אם הנפגע הוא מכוחות הבטחון, או שמא הוא בעל איפיונים אזרחיים.

מצאתי טעם בטיעונה של הסנגוריה, כי היה מקום לכלול בחומר החקירה את עדותו של בעל הדחפור. אמנם התביעה הצבאית לא ידעה להסביר מדוע לא נגבתה אמרה זו עובר לאירוע המפורט בכתב האישום, יחד עם זאת, לא השתכנעתי כי יש בכשל חקירתי זה בלבד כדי לפגוע בתשתית הראייתית הלכאורית בתיק ועל כן, החלטתי לדחות אף טענה זו.

עוד נטען כי כתב האישום אינו נוקב במועד ספציפי ועל כן נמנע מהעורר לטעון טענת אליבי. אין אני יכול לקבל טענה זו, שכן כתב האישום קובע את יום העבירה באופן חד משמעי וברור ולפיכך, לו הייתה בידיה של הסנגוריה טענת אליבי, די היה בהעלתה של טענה זו לחקירה המשטרתית.

ובאשר לעילת המעצר, קבע ביהמ"ש כי עבירת ידויי האבנים היא עבירה המלמדת על מסוכנות כפי שנקבע בעבר בשורה ארוכה של החלטות מחייבות. לנוכח הלכה זו, כך לדעת ביהמ"ש, לא ניתן להגיע לחלופת מעצר הולמת בנסיבות אלו. אולם, לטענתה של הסנגוריה, לא נתן ביהמ"ש משקל ראוי לגילו של העורר, לעובדה כי זו לו ההסתבכות הראשונה בחייו ואף לא ייחס כל משקל לעובדת היותו של העורר נורמטיבי בהתנהגותו ובעל אורחות חיים חיוביות.

על קיומה של עילת המסוכנות העולה מאלו המיידים אבנים לעבר נתיבי תחבורה, לעבר אדם או לעבר רכוש, אין כלל מחלוקת. יתכן כי ניתן להבחין בין זורקי אבנים סדרתיים, לבין זורקי אבנים אשר נתפסו אגב מעורבותם באירוע ספציפי מסוים. יחד עם זאת, אלו ואלו מסוכנים הם.

יש, ועוצמת הראיות אשר בתיק החקירה, משליך באופן ישיר על שאלת מסוכנותו של העורר. פעמים, בהעדרה של תשתית ראייתית מוצקה, אף תעמוד בספק מידת מסוכנותו של העורר. אולם, לאנלוגיה זו לא מצאתי מקום בתיק זה, מאחר ושוכנעתי כי התשתית הראייתית מוצקה היא, חרף התמיהות שמצאה בה הסנגוריה.

לנוכח כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי המסוכנות אשר דבקה בעורר, אינה מאפשרת בחינת חלופת מעצר, אף קיים חשש כבד, כי לו ישוחרר העורר, הוא ימלט מן ההליך המשפטי שנפתח זה עתה במהירות האפשרית. אשר על כן, ומשלא מצאתי כל פגם בהחלטת בימ"ש קמא, אני דוחה את  הערר.

ניתנה היום, 25 בפברואר 2009, א' באדר התשס"ט, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

שופט

רמ"שית: עא התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: